פרק ראשון בספר “יהדותי – מה נעשה איתך?”
א. לך לך
1.
היהדות כל כך עמוסה לי – אני לא מצליח לראות כאן באופן צלול – וחשבתי שזה יכול להיות רעיון טוב להניח בצורה מסודרת את כל התובנות שאספתי לאורך השנים כדי לראות תמונה שלמה יותר שתעזור לי לפרש את עמדתי ולהמשיך בדרכי.
שום דבר כאן אינו כפשוטו, וקולות רבים הומים בי.
זו נקודת המוצא שאני גם רוצה לאמץ לכתיבתי: אני לא יודע.
אני לא רוצה לספק פתרונות, למצוא את עצמי מחויב לדעת, להצדיק את עמדתי או להעמיד פנים שיש לי פה איזו תוכנית ברורה, בשעה שבאמת אני רוצה לחוש את החופש לנוע בעקבות אי־ידיעתי השואלת.
2.
אני חושב עכשיו שהליכה מתוך הלא נודע היא דרך מאוד יהודית… אף שאני מניח שרבים הלכו את הדרך הזו גם בתרבויות אחרות. ובכל זאת, אני לא יודע בדרך מיוחדת, שאני מזהה בה משהו מן היהדות הנוודית המקורית:
לך לך, והיזהר מעשות לך פסלים גדולים.
שתי יהדויות יש פה אפוא: זו שמלווה אותי באופן אינטימי, מבפנים, שהיא בשר מבשרי ונובעת מתוכי, וזו שאני מסוכסך עמה מאז שניסיתי להיות תלמיד טוב של השיטה. איך יכולים דברים כה מנוגדים לדור בכפיפה אחת: הרצון להיות תלמיד טוב, אהוב על הזקנים, והדבר הלבדי הזה – יושר לב שמאז ילדותי המוקדמת מגולם בקשר אינטימי עם אלוהים?
3.
אני לא יודע.
בגיל שתים עשרה בערך התברר לי שאנשים מבוגרים משקרים לא פחות משעושים זאת ילדים שעליהם עוד אפשר להגיד שהם טרם למדו וזקוקים להתחנך. הגילוי הזה טלטל את עולמי באופן שקשה לי היום לתאר. אם אי אפשר להאמין למבוגרים, אם הם אומרים כל מיני דברים רק מן הפה ולחוץ, ולא באמת מתכוונים למה שהם אומרים, כי אז איך אפשר בכלל לפעול בעולם? איך אפשר לחיות בעולם שבו לא ברור מה ימין ומה שמאל, מה אמת ומה שקר? אין על מי לסמוך ואין על מה לסמוך. הקרקע נשמטה מתחת לרגליי, ושקלתי ברצינות להפסיק לחיות. מה הטעם?
הצלחתי לחלץ את עצמי מדיכאוני על ידי הבטחה פנימית: לא משנה מה אנשים אחרים עושים, אני לפחות אהיה ישר. ראיתי את עצמי כמעין קינג קונג הנחלץ מבין ההריסות שקרסו עליו, מנער את האבק ושברי המפולת, ויוצא ללכת בדרכו האמיצה שאיש לא יסיטו ממנה. העוצמה הפנימית הזו של הזאב הבודד ליוותה אותי שנים טובות והזינה את התייצבותי, ללמדך כמה כוח יש להתגלויות של הילדות.
4.
לא לשקר הפך להיות הדיבֶּר הראשון שלי.
והייתי משוכנע שהוא גם ציווי מרכזי בתורה, שהרי לתפיסתי זה עמוד השדרה של כל מערכת מוסרית וכל סדר חברתי בר־קיימא. בלי זה, אנה אנו הולכים?
רק הרבה יותר מאוחר גיליתי שאין בתורה צו מפורש, ומה שדימיתי לפרשו כציווי “לא לשקר” מתייחס לעניין מאוד מסוים: עדות שקר במשפט. הפללה. עניין הקשור ביחסי אנוש ולא בעמדה אונטולוגית־אתית: אל תשית ידך להיות עד חמס… לא תטה משפט אביונך… ונקי וצדיק אל תהרוג… לא תגנבו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו… לא תענה ברעך עד שקר.
5.
מדוע בעצם נחוץ לי לעסוק ביהדות?
אני שהנני חילוני ברוב ימיי ויהודי בשבתות ובחגים – מניח ומסיר את הכיפה מראשי על פי הצורך – מדוע שאראה בה יותר ממשבצת פולקלורית בחיי המודרניים?
והרי יש דברים הרבה יותר מרכזיים שמעסיקים אותי והם חלק מן ה”קריירה” שלי: חינוך והתפתחות אישית, תהליכים פסיכולוגיים, מבנה העולם והתודעה, ובשנים האחרונות גם עניינים חברתיים כמו שאלת הכסף, הזהות, העם והלאומיות… אומנם שאלת היהדות אינה מנותקת כמובן משאלות העם והלאומיות, אך המוטיבציה לעסוק בה לא באה רק משם. או בניסוח אחר: אני לא רוצה לפתור את זה שם; בעיקר אני רוצה לפתור את זה כאן.
מסתבר שבמקביל לחיי המודרניים־חילוניים, מתנהל בי מעין זרם תודעה נוסף שאינו מפסיק לשוחח את השיחה הזו מאז ילדותי. בתוך הזרם הזה, שיש בו מן הישן, אני עדיין חי את דרמות ילדותי הבלתי פתורות; מתעמת עם נדרי ילדותי, עם אבי ועם חברי שחזר בתשובה; ועם חלקים בנפשי שכל זה קרוב לליבם – שרצו להאמין ולהיטיב, ולא עמדו במשימת ה”נעשה ונשמע”, ולא הצליחו להיות תלמידים טובים של השיטה. בזרם הזה של התודעה, ואפילו אינו הזרם המרכזי של חיי, אני חייב לעצמי תשובות. כבר זמן רב אני משתמט מן המפגש עם החלק הזה כפי שהוא: מורכב, מעורבב, פגיע ורגיש.
6.
חוץ מזה, אני אומר לעצמי כדי להצדיק את הזמן שאני משקיע בעניין השולי הזה בשעה שנדמה שיש עניינים כל כך הרבה יותר בוערים בעולם הדורשים תשומת לב: אפילו נניח שזה רק תחביב מקומי, משהו כמו איסוף בולים, שיש משוגעים לדבר המתמסרים אליו – מותר לי.
מי אמר שצריך לעסוק רק בדברים החשובים העומדים ברומו של עולם?
וכך אני מגלה שהעיסוק הזה ביהדות בשבילי איננו רק עניין לא גמור המטריד אותי, אלא גם משהו שאני אוהב לעסוק בו. בעולם מתוקן פחות הישרדותי יש מקום לשיגעונות של אדם מבוגר שדווקא יש לו פנאי להתמסר לדברים שהוא אוהב, גם אם אינם חשובים מאוד.
7.
אבל, כמובן, זה לא באמת רק עיסוק צדדי, תחביב לשעות הפנאי. היהדות בשבילי תופסת את המשבצת של החיים הרוחניים. והסוגיה הזו של “חיים רוחניים” אינה שייכת רק לאותו זרם תודעה מקביל, אלא דווקא לזרם מרכזי בחיי: אני רואה חשיבות בחיים רוחניים אישיים וציבוריים, ומשתוקק אליהם, ואפילו מבין את חשיבותה של מסגרת דתית כדי לתמוך בחיים כאלה. אלא שבכל פעם מחדש אני נופל במלכודת הזו של היהדות, כאילו היא המסגרת היחידה האפשרית לי, וכאילו רק כך צריכים להיראות חיים רוחניים.
והיא “תופסת מקום” בלי להציע לי בעצמה מענה שלם וטוב.
מכאן גם נובע כעסי. אני עצוב על כך שגדלתי בעולם שבו לא מדברים על אלוהים, ועצוב על כך שבמקום שבו דווקא נראה שכן מדברים עליו, עושים זאת באופן שאני מתקשה להתחבר אליו.
ואלה כמו שתי שאלות העולות בי:
איך אני יוצא אל היהדות ששם – איך נכון לי להתייחס אליה, איזו עמדה לנקוט כלפיה וכן הלאה? כלומר, איך אני מתייחס ליהדות שלהם?
ומה ממנה אני מכניס לתוכי כאן? כלומר, היהדות שלי.
8.
אני פילוסוף של כורסה, חנוּן מצוי, אבל גם איש מעשה. תמיד הייתה בי נטייה פנטסטית לשוטט כמו ענן, אבל לצדה גם אהבה לממשות וחיבור ערני ופשוט אליה – מה שאפשר לקרוא לו שכל ישר.
ואני סומך על עצמי במידה, דווקא משום שכבר מצאתי את עצמי לא פעם נחלץ מדעות קדומות ומגלה עד כמה מוטה הייתי. פעם קראתי אמירה של ראסל שמצאה חן בעיניי: “אני לא משנה את דעתי אלא אם כן אני חייב”. כששמים את הדגש על החלק הראשון, הרי זו עדות לדוגמטיות שמרנית, אבל החלק השני מקנה לאמירה כולה משמעות רדיקלית. על החובה הזו גם אני מוסר את נפשי – להיות ישר עם היש, גם אם אינו מוצא חן בעיניי.
אני יושב בית ולא אוהב לזוז הרבה ממקומי, אבל יש בי משהו שמחייך בכל פעם שהממשות מפתיעה ומנערת אותי ומחלצת אותי מכלא רעיונותיי – בעיקר אם זה לא נוח: נו, מה את רוצה לומר לי הפעם?
9.
כן, זו שיחה מתמשכת, ובכתיבתי אני רוצה להצליח לשמור על איכותה כשיחה, ומדי פעם לסמן אבני דרך: כותרות מודגשות, מקומות מוגדרים, נושאים שאני יכול להניח במקומם, כדי שאוכל לשוב ולמצוא אותם.
יש נושאים שאני כותב עליהם שוב ושוב מתוך שכחה גמורה שכבר כתבתי עליהם. בשעתו הם לא התבררו עד הסוף, ולא ידעתי היכן בדיוק להניח אותם. אני חוצב מדם ליבי מה שנראה לי כהתגלות של השעה הזו, ואז מוצא במקרה איזה קובץ שכתבתי לפני שנים ובו דברים דומים מאוד – גם אז כתבתי מדם ליבי.
אומנם כנראה לא מיותר ללכת את הדרך הזו של ההתגלות כל פעם מחדש. אבל יש גם דברים שכאשר זכיתי לשים אותם במקומם – משמע, כאשר אמרתי אותם כראוי ועד הסוף – שוב לא הרגשתי צורך לומר אותם מחדש, ויכולתי להמשיך להתקדם לעניינים אחרים.
כך או כך, הסדר שבו אוכל להטמין את זרעי תובנותיי ילך ויתגבש תוך כדי הליכה. זה לא משהו שאני יודע מראש. אני רוצה שיתאפשר לי להתבטא במלוא מורכבותי. דבר כזה יכול לקרות בתוך שיחה שואלת ומתפתחת, וקשה שיקרה כשאני עסוק בארגון וניסיון להסביר את מה שאני כבר יודע.
אני לא יודע. מכאן אני יוצא למסעי הנודד, ואלוהים יהיה בעזרי.
ב. יהודי על פי זן (פרק שני)
10.
